שלום לכולם. אני יובל זאושניצר, אני אמנם נראית צעירה, אבל אני בת 29 ואני אלמנת צה"ל מהמלחמה האחרונה, מה-7 באוקטובר. בן זוגי היה רועי צ'אפל, הוא היה מ"פ עורב נח"ל ומת ב-7.10, בשבת האחרונה שלו בקבע. אני קצת אספר לכם איפה החוק הזה נוגע בי, באיזה נקודה. אני שירתי שש שנים בצבא מתוך שליחות והבנה שאין מישהו אחר שיעשה את הדבר הזה שנקרא הגנה על המדינה, וככה גם רועי. לרועי הייתה הזדמנות להשתחרר בכל רגע מהצבא, לא בגלל שהוא שייך לאוכלוסייה מסוימת אלא בגלל בעיה רפואית, והוא בחר להישאר ולהמשיך לשרת בצבא כי הוא הבין שאין מישהו אחר שיעשה את מה שצריך לעשות בשביל להגן על המדינה ושכולנו צריכים להיות במאמץ הזה. אחרי ה-7.10 אני חוויתי אובדן מאוד מאוד גדול. כמו שחלקכם ראיתם או יודעים, אני החלטתי שאני ממשיכה להאמין במדינה הזאת ואני כן אקים פה משפחה, למרות שהמדינה כל פעם שמה לי רגליים והחלטתי להכיר מישהו ולהיות איתו בזוגיות, אך לצערי גם בן זוגי הנוכחי משרת במילואים ביחידה מובחרת וכל פעם כשהוא נשלח למילואים אני שוב ניצבת מול אותה דילמה על האם לשלוח אותו בידיעה שיכול להיות שהוא לא יחזור או באמת להאמין בערכים שלי ובמה שאני מאמינה וזה להגן על המדינה ולהבין שאין לנו מקום אחר. אני יודעת שיש בנות אחרות בגילי שלא מתמודדות עם הדילמה הזאת כחלק מההטבה שהמדינה נתנה להן ושיש להן את הפריבילגיה לחיות ולנשום כל יום ולדעת שבן הזוג שלהן יהיה בבית כשהן יחזרו הביתה ולי אין את זה. אני חייבת להגיד לכם שאני כל פעם מחדש מרגישה שתקעו לי כבר סכין בלב, כבר עשו את זה, וכל פעם מסובבים אותה עוד קצת ועוד קצת. אז פשוט קחו את זה מפה, תחשבו שנייה איך אפשר לעשות את זה שכולם יישאו בנטל, שאין אוכלוסייה מובחרת במדינה ואין אוכלוסייה נחותה וכולנו תחת האלונקה להגן על המדינה כי באמת אין לנו מקום אחר. תודה.